לא זוכר שקראתי ספר שירה כואב כל כך, מעונה ומוכה אימה, כמו "עד-הבוקר" של הילה להב. מסופר בו על אישה שנפלה קורבן למעשה אלימות מחריד. זהותם של התוקפים אינה ברורה, אין להם קול או דמות אנושית, ולמרות שיש להם לפעמים איברים, ידים, למשל, הם דומים יותר למאכלת, למיטת סדום, לגלגל עינויים שקודח בגיבורת הספר, מותח … המשך לקרוא הילה להב, עד-הבוקר